אנחנו בסדר עד שאנחנו לא בסדר

אני מקפידה פעמיים, שלוש בשבוע לחשוב. לא על משהו ספציפי. לא על העבודה. התשלום למי גת. הילדים. לא על כלום. לתת למוח פשוט להפליג לאן שבא לו. לחשוב בחופשיות. בלי הגנות. מעצורים. מה שבא ברוך הבא. מקודם, הקדשתי לעצמי את השעה הזו. סתם שכבתי בספה, עם כוס נס ליד והפלגתי במחשבות רנדומליות. הבנתי שרובנו לא שונאים או אוהבים עד מוות את העבודה שלנו או את החיים שלנו. אנחנו איפהשהוא באמצע. העבודה או הזוגיות או החיים בסך הכל בסדר. וכל עוד זה בסדר, אנחנו באמצע. ואיכשהוא מקבלים את זה וחיים עם זה בשלום. עד שמשהו משנה את המשוואה הזו וזה הופך מבסדר ללא בסדר. שם הקטליזטור. שם הרגע שמתרחש שינוי שמאיץ לנו מהלכים. וגם אם אנחנו מחליטים בהחלטה רציונלית ומושכלת להישאר עם הבסדר, זו בחירה.

אני אומרת שגם כשאנחנו לא בסדר עם משהו, גם זה בסדר.